זה היה יום אביבי חמים ואלכס ישבה על כיסא מחוץ למסעדה בשכונת פלורנטין. עוז הוציא כמה כרטיסי ביקור מהרכב שלו שחנה בסמוך והתחלנו ללכת. המצלמה הישנה והגדולה הייתה תלויה על הצוואר שלו כמו משקולת אבל ההתרגשות לקראת משהו חדש השכיחה את זה. תהינו אם מישהו יסכים להצטלם ולדבר איתנו, לתת בנו אמון, אבל היינו מוכנים להתגבר על החששות ואי הנעימות ולנסות.
היא הראשונה שראינו והראשונה שאליה פנינו. היא נראתה לנו כל כך שונה בנוף, עם התספורת החצי מגולחת, הבקבוק שממנו שתתה והכאריזמה שקראה לנו ממרחק של כמה מטרים.
כן, התלבטנו, לא ידענו איך לפנות. ומה אומרים? "שלום, תרצי להצטלם ולגלות לנו סוד?". זה מוזר. אבל הפרענו לה והיא לא התנגדה. היא דיברה ואנחנו הקלטנו והדברים שאמרה היו כמו משב רוח מלא באופטימיות. היא בדיוק חזרה מיפן, היא עומדת להתחיל משהו חדש, וזה לא מפחיד אותה.
גם אנחנו עמדנו להתחיל משהו חדש וזה קרה בעיצומה של תקופה מלאה בחוסר וודאות, אבטלה וגם ייאוש, שילכו ויתעצמו בחודשים הבאים. אבל אלכס ישבה, עישנה, שתתה והעולם שהשאירה מאחור נראה היה כמו קדימון של תקופה חדשה. יצאנו לדרך.